<h1>ראבי"ה סימן תתק"ז</h1>
<h2>דף נג:</h2>
אפטרופוס של דינה ואחותה בנות יעקב גדולים היתומים, תבע בפני לדון את ראובן בן יעקב וטען קרקע של זקני וספריו נכרת בלא רשות אחיותיך והן קרוביהן. מיהו כשידעו בני כשיש להו בו משפט פרנסת הבעל להשיאה וגם למזונותיהם בכל יום ויום. וראובן השיב אני יודע זקיני אבי אבי ולו הן, ושלי מכרתי ולא שלהן. דעתי נוטה, שהמזונות הפסידו ואין להן עליהן בזה כלום. חדא, שהרי בגרו, ואמרינין בשילהי פ' נערה שנתפתתה [נ"ג ע"ב], איבגור ולא אינסוב אינסוב ולא איבגור, כולי עלמא לא פליגי, ופטור, כי פליגי בארוסה וכו'. ולא שנא שבק נכסים מועט[ים] פטור האח מכי בגרו. ובאותו כיון שאביהן מת בחיי זקיני' פטור. דתנן בפ' יש בכור [נ"א ע"ב], הבכור אינו נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק. ואמרינין בגמרא, לאיתויי נכסי (דאבא) [דאבי אבא], אך עישור נכסי, דהיינו פרנסה חייב לתת להם להשיאם, דהיינו פרנסת הבעל ומלבושיהן, דהילכתא כשמואל, דאמר פ' מציאת האשה [ס"ח ע"א], לפרנסה שמין באב. ואוקמינא לה כר' יהודא היכא דאמידני' לאב וידענו אם עשיר בדעת אי לאו, ואי לא אמידני' לי' נוטלת עישור נכסים, דהילכתא כר'. ואם שתי אחיות הן, מסקנא דראשונה נוטלת עישור נכסים, ושניי' במה ששיירה ראשונה. וכן לג' וד' בעניין הזה. ואם באות כולן להינשא כאחת חוזרת וחולקות בשוה. ויש מרבותיי שפסקו ושמואל לגרועי אתא מעט מעישור נכסי, אבל להוסיף לא. ואין נראה. וגם רבינו האלפסי פסק, שאין חילוק היכא דאמידנא ועישור נכסי נגבה ממקרקע ולא ממטלטלי, בין למזוני בין לפרנסה בין לכתובה, וכי תיקון רבנן סבוראי למיגבי ממטלטלי, הני מילי לכתובה אבל פרנסה כדקיימא קיימא. וכן פסקו רברבותיו, דאפי' בדורו' הללו פרנסה לא גביא ממטלטלי. ויש מרבותי' שאמרו, דאין חילק. והכא מסקנא דהילכתא [ס"ח ע"ב], בת הנזונות ובגרה, לא שנא מיחת ולא שנא לא מיחת גובה פרנסתה, דהא אניס' משנינין, הא דקא (מתינא) [מתזנא] מינייהו, ואינה צריכה למחות. וניסת בלא בגרה ובגרה בלא ניסת להן דין אחד. ואע"פ (שפירשתי) [שפירש"י] לעיל מינה אם באת לינשא בעודה נזונות, דהיינו בקטנות או בנערות, (הי') [וכן הא] גדולה ויתרה פרש"י, נערה כי מעיינית בה משמע נמי דבגרה אינה צריכה למחות אם נזונית מהם. ומשום דאוקימנא להך דר' בשאינו נזונית הוצרך רש"י לפרש כך ליישב לשון הנזונית [וכן] הדין, בגרה אם נזונית גובה עישור נכסי, וכן הנזונית מן האחין ולא בגרה אם ניסת אינה צריכה למחות ותיטול מה שפסקו לה אמה ואחי' ותוציא שוב עד עישור נכסי מה שחסרה. אבל בגרה וניסת צריכה למחות ואם לא מיחת היפסידה כי ויתרה ומחלה. ואם אינה נזונית מן האחין ומיחת לא איבדה פרנסתה, בין ניסת עד שלא בגרה ובין בגרה עד שלא ניסת אבל מזונות הפסידה דהילכתא כר'. ואם אינה נזונית מהן ובגרה ולא מיחת ויתרה. ואם מכרו האחין ומשכנו מוציאין מיד הלוקחין פרנסתן ולא מזונותיהן, דתנן בהנזקין [מ"ח ע"ב] אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם. ואמרינן התם [נ"א ע"א], מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות. ופריך התם, והא פרנסה מיכתב לא כתיבא ומאי שנא מזוני, ומשני שאני פרנסה דאית לי' קלא. ובפ' מציאת האשה [ס"ח ע"ב] גרסי' והא מעשה בכל יום דמוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות. ש"מ דהכי הילכתא ולית הילכתא כר' יוחנן, דאמר אחד זה ואחד זה דאין מוציאין. ותו הא דחינין לה דילמא לא שמיע לי'. ותו בשמיעה וקיבלה. ומסקנא, דבעלת חוב דאחין הוי וגביא מבינונית ועולין בשבועה, (ו)אם לא שיטענו האחין בפירוש (ונשבעין) [השבעי] שלא (התפיסו) [התפיסך] אבינו צררי, שאז נשבע[ת] כעובדא דרבינא דאגביי' לברת' (ורב) [דרב] אשי וכו'. ונ"ל שכיון שהפרנסה חמורה מן המזונות, דמוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות, נגבית אף מן הראוי, דאמר רב הונ' [ס"ח ע"ב] פרנסה אינה כתנאי כתובה. והוא הדין נמי דאינה ככתובה, ואע"ג דכתובה נמי אית לה(ם) קלא, כמו פרנסה ומוציאין, ומיהו בעניין ראוי אין שוה דינם. וגרסי' בריש פרק אע"פ [נ"ד ע"ב], אמר ר' אייבו א"ר ינאי, תנאי כתובה ככתובה דמיא וכו'. וראוי הוה בכלל ולשבח דקא חשיבי התם, ופרנסה לא הזכיר, ודילמא נמי לא תנן לה. ואע"ג דקא שקיל וטרי מאי אינה כתנאי כתובה ומסיק, לכדתניא, האומר אל יזונו בנותיי מנכסי וכו', והיה יכול לומר ראוי איכא בינייהו, נ"ל דחדא מינייהו נקט, אי נמי פשוט היה לו ולא איצטרך הא לאשמועי', כדפריך נמי אמוציאין לפרנסה. ולפי גירסת הגאונים שגורסין, אל יתפרנסו בנותיי מנכסיו אין שומעין לו, א"כ בכל עניין חמורה. והטעם דכתי' [ירמיה כ"ט] תנו בנותיכם לאנשים. וכדאמרינן בפ' (אע"פ) [נ"ב ע"ב], וכמה עד עישור נכסים, הילכך עבדינן תקנה להשיאם בכל עניין וגם (רק) מן הראוי. ולגירס' רש"י נמי דגריס, אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו, הני מילי היכא דניחא ליה לאבוהון דליתולן, אבל בשלא אמר האב גובה מן האחין אפי' מן הראוי. ואע"פ שהקילו בה הגאונים, שאינה נגבית ממטלטלי התם מטעם אחר הוא. והאפיטרופס של (היתומת) [היתומים], אפי' תבע מן הקונים היה מוציאין מהם, דקיימ' לן, מוציאין לפרנסה. פי' שלא כדין עשו הקונים והקוני' היו חוזרין על המוכר אילו קנו באחריות. אך כיון שתבע למוכר (שבס') [שכסף] הקנייה בידו גם ממנו יגבו מדר' נתן [לעיל י"ט ע"א]. ותו קיימ' כרב חסדא, דאמ' [ב"ק קי"א ע"ב] גז(ו)ל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו, רצה גובה מזה רצה גובה מזה, וכל קרקע לא שייך ביה ייאוש. ולא שנא אכלו ולא שנא אם היא בעין. כדמוכח בפ' הגוזל בתר' [קט"ו ע"א] דמייתי עלה, מדתנן מכור לי מעי, [ו]התם הן ביד הלוקח (ו)מדקאמר נותן לכהן, ואפי' הכי משני אף עם הטבח. ובתשוב' אחרת הארכתי בזה לפרש, ואם קנו שלא באחריות דינם רק עם הקונים, דחייתא דקטרי סבור וקבילו. וצור ישראל יצילנו מעונש הדין. אבי העזרי.
<h2>דף סח:</h2>
אפטרופוס של דינה ואחותה בנות יעקב גדולים היתומים, תבע בפני לדון את ראובן בן יעקב וטען קרקע של זקני וספריו נכרת בלא רשות אחיותיך והן קרוביהן. מיהו כשידעו בני כשיש להו בו משפט פרנסת הבעל להשיאה וגם למזונותיהם בכל יום ויום. וראובן השיב אני יודע זקיני אבי אבי ולו הן, ושלי מכרתי ולא שלהן. דעתי נוטה, שהמזונות הפסידו ואין להן עליהן בזה כלום. חדא, שהרי בגרו, ואמרינין בשילהי פ' נערה שנתפתתה [נ"ג ע"ב], איבגור ולא אינסוב אינסוב ולא איבגור, כולי עלמא לא פליגי, ופטור, כי פליגי בארוסה וכו'. ולא שנא שבק נכסים מועט[ים] פטור האח מכי בגרו. ובאותו כיון שאביהן מת בחיי זקיני' פטור. דתנן בפ' יש בכור [נ"א ע"ב], הבכור אינו נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק. ואמרינין בגמרא, לאיתויי נכסי (דאבא) [דאבי אבא], אך עישור נכסי, דהיינו פרנסה חייב לתת להם להשיאם, דהיינו פרנסת הבעל ומלבושיהן, דהילכתא כשמואל, דאמר פ' מציאת האשה [ס"ח ע"א], לפרנסה שמין באב. ואוקמינא לה כר' יהודא היכא דאמידני' לאב וידענו אם עשיר בדעת אי לאו, ואי לא אמידני' לי' נוטלת עישור נכסים, דהילכתא כר'. ואם שתי אחיות הן, מסקנא דראשונה נוטלת עישור נכסים, ושניי' במה ששיירה ראשונה. וכן לג' וד' בעניין הזה. ואם באות כולן להינשא כאחת חוזרת וחולקות בשוה. ויש מרבותיי שפסקו ושמואל לגרועי אתא מעט מעישור נכסי, אבל להוסיף לא. ואין נראה. וגם רבינו האלפסי פסק, שאין חילוק היכא דאמידנא ועישור נכסי נגבה ממקרקע ולא ממטלטלי, בין למזוני בין לפרנסה בין לכתובה, וכי תיקון רבנן סבוראי למיגבי ממטלטלי, הני מילי לכתובה אבל פרנסה כדקיימא קיימא. וכן פסקו רברבותיו, דאפי' בדורו' הללו פרנסה לא גביא ממטלטלי. ויש מרבותי' שאמרו, דאין חילק. והכא מסקנא דהילכתא [ס"ח ע"ב], בת הנזונות ובגרה, לא שנא מיחת ולא שנא לא מיחת גובה פרנסתה, דהא אניס' משנינין, הא דקא (מתינא) [מתזנא] מינייהו, ואינה צריכה למחות. וניסת בלא בגרה ובגרה בלא ניסת להן דין אחד. ואע"פ (שפירשתי) [שפירש"י] לעיל מינה אם באת לינשא בעודה נזונות, דהיינו בקטנות או בנערות, (הי') [וכן הא] גדולה ויתרה פרש"י, נערה כי מעיינית בה משמע נמי דבגרה אינה צריכה למחות אם נזונית מהם. ומשום דאוקימנא להך דר' בשאינו נזונית הוצרך רש"י לפרש כך ליישב לשון הנזונית [וכן] הדין, בגרה אם נזונית גובה עישור נכסי, וכן הנזונית מן האחין ולא בגרה אם ניסת אינה צריכה למחות ותיטול מה שפסקו לה אמה ואחי' ותוציא שוב עד עישור נכסי מה שחסרה. אבל בגרה וניסת צריכה למחות ואם לא מיחת היפסידה כי ויתרה ומחלה. ואם אינה נזונית מן האחין ומיחת לא איבדה פרנסתה, בין ניסת עד שלא בגרה ובין בגרה עד שלא ניסת אבל מזונות הפסידה דהילכתא כר'. ואם אינה נזונית מהן ובגרה ולא מיחת ויתרה. ואם מכרו האחין ומשכנו מוציאין מיד הלוקחין פרנסתן ולא מזונותיהן, דתנן בהנזקין [מ"ח ע"ב] אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם. ואמרינן התם [נ"א ע"א], מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות. ופריך התם, והא פרנסה מיכתב לא כתיבא ומאי שנא מזוני, ומשני שאני פרנסה דאית לי' קלא. ובפ' מציאת האשה [ס"ח ע"ב] גרסי' והא מעשה בכל יום דמוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות. ש"מ דהכי הילכתא ולית הילכתא כר' יוחנן, דאמר אחד זה ואחד זה דאין מוציאין. ותו הא דחינין לה דילמא לא שמיע לי'. ותו בשמיעה וקיבלה. ומסקנא, דבעלת חוב דאחין הוי וגביא מבינונית ועולין בשבועה, (ו)אם לא שיטענו האחין בפירוש (ונשבעין) [השבעי] שלא (התפיסו) [התפיסך] אבינו צררי, שאז נשבע[ת] כעובדא דרבינא דאגביי' לברת' (ורב) [דרב] אשי וכו'. ונ"ל שכיון שהפרנסה חמורה מן המזונות, דמוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות, נגבית אף מן הראוי, דאמר רב הונ' [ס"ח ע"ב] פרנסה אינה כתנאי כתובה. והוא הדין נמי דאינה ככתובה, ואע"ג דכתובה נמי אית לה(ם) קלא, כמו פרנסה ומוציאין, ומיהו בעניין ראוי אין שוה דינם. וגרסי' בריש פרק אע"פ [נ"ד ע"ב], אמר ר' אייבו א"ר ינאי, תנאי כתובה ככתובה דמיא וכו'. וראוי הוה בכלל ולשבח דקא חשיבי התם, ופרנסה לא הזכיר, ודילמא נמי לא תנן לה. ואע"ג דקא שקיל וטרי מאי אינה כתנאי כתובה ומסיק, לכדתניא, האומר אל יזונו בנותיי מנכסי וכו', והיה יכול לומר ראוי איכא בינייהו, נ"ל דחדא מינייהו נקט, אי נמי פשוט היה לו ולא איצטרך הא לאשמועי', כדפריך נמי אמוציאין לפרנסה. ולפי גירסת הגאונים שגורסין, אל יתפרנסו בנותיי מנכסיו אין שומעין לו, א"כ בכל עניין חמורה. והטעם דכתי' [ירמיה כ"ט] תנו בנותיכם לאנשים. וכדאמרינן בפ' (אע"פ) [נ"ב ע"ב], וכמה עד עישור נכסים, הילכך עבדינן תקנה להשיאם בכל עניין וגם (רק) מן הראוי. ולגירס' רש"י נמי דגריס, אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו, הני מילי היכא דניחא ליה לאבוהון דליתולן, אבל בשלא אמר האב גובה מן האחין אפי' מן הראוי. ואע"פ שהקילו בה הגאונים, שאינה נגבית ממטלטלי התם מטעם אחר הוא. והאפיטרופס של (היתומת) [היתומים], אפי' תבע מן הקונים היה מוציאין מהם, דקיימ' לן, מוציאין לפרנסה. פי' שלא כדין עשו הקונים והקוני' היו חוזרין על המוכר אילו קנו באחריות. אך כיון שתבע למוכר (שבס') [שכסף] הקנייה בידו גם ממנו יגבו מדר' נתן [לעיל י"ט ע"א]. ותו קיימ' כרב חסדא, דאמ' [ב"ק קי"א ע"ב] גז(ו)ל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו, רצה גובה מזה רצה גובה מזה, וכל קרקע לא שייך ביה ייאוש. ולא שנא אכלו ולא שנא אם היא בעין. כדמוכח בפ' הגוזל בתר' [קט"ו ע"א] דמייתי עלה, מדתנן מכור לי מעי, [ו]התם הן ביד הלוקח (ו)מדקאמר נותן לכהן, ואפי' הכי משני אף עם הטבח. ובתשוב' אחרת הארכתי בזה לפרש, ואם קנו שלא באחריות דינם רק עם הקונים, דחייתא דקטרי סבור וקבילו. וצור ישראל יצילנו מעונש הדין. אבי העזרי.
